כפייה להתנצר: למסור נפש או להיאנוס?
שאלה
שלום הרב , א. האם יהודי שמחייבים אותו או להתנצר או למות חייב למסור נפשו? ב. האם יכול להחליט להתנהג כאנוס , כלומר בתוך ביתו להתנהג כיהודי וכלפי חוץ להתנהג כנוצרי? ג. איך זה שבקהילות הספרדים היו כל כך הרבה אנוסים ובקהילות אשכנז פחות אנוסים ויותר מוות על קידוש השם? תודה
תשובה
א-ב. שו"ע יורה דעה סימן קנז- "אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו" רמ"א- "ואע"ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים מכל מקום יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין, והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עובד כוכבים והוא יכוין לדבר אחר. וכן אם יוכל להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים, שרי" ג. התאסלמות אינה ע"ז (לשיטת הרמב"ם), התנצרות היא ע"ז. אמנם בספרד הנוצרית, היו רבים שחיו כאנוסים. ובאירופה היו רבים שמסרו נפשם שלא להתנצר. אך בשני המקומות, עלו אבותינו למוקד על קידוש השם, בידי הנוצרים ימ"ש. אכן באירופה מצינו מסירות נפש, ללא אח ורע. כפי שמתאר רבינו אלעזר מוורמיזא בעל הרוקח- "בתתקנ"ז לפרט בכ"ב בכסליו, לאחר שפירשתי אני אליעזר הקטן העלוב את פרשת 'וישב יעקב' לבחורים, והייתי יושב על שולחני, באו עלינו שני מסומנים (- נוצרים עם צלבים). והוציאו חרבם, והכו את אשתי החסידה מרת דולצא בראשה, ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה ובתי חנה בקעו בראשה ומתו, ופצעו בני יעקב מגובה ראשו עד חצי לחיו ברקתו, ופצעו בראשי ובידי השמאלית, ופצעו תלמידי ומלמד שלי. ומיד עמדה החסידה ויצאה מבית החורף, וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרגרת, ובכתף, ומן הכתף עד החגור, וברוחב כל הגב, ובפנים, ונפלה הצדקת ומתה. ואני העלוב סגרתי הפתח, וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום…ונשארתי בחוסר כל ובעוני גדול ובייסורים גדולים. וקודם הריגתה קנתה קלפים לכתוב ספרים, והיא היתה מפרנסת אותי ובניי ובנותיי מכסף אחרים, ובעוונתיי הגדולים נהרגה היא ובנותיי. נאמן הדיין, כי היא היתה טורחת כדי שאלמד אני ובניי. ואוי לי עליהן, כמה דמים נשפכו, והיו גוססות לעיניי. המקום יראני נקמתן, וירחם על נשמתן, וירחם על הפליטה הנשארה, ועל בניי, ועל ישראל עמו". וכן ר' נתן ביוון מצולה, על פרעות תח תט- "קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים; וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים; וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית, והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם; והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם; והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן; וקצתם קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן, וקצצו בהן ידיהם שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אמותם; וקצם ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם; ולעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ארבע מיתות בית דין סקילה שרפה הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים. והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפלגשים…ונהרגו אחורי הנהר דניפר כמה וכמה אלפים נפשות מיהודים וכמה מאות שהוכרחו להמיר דתם. וספרי תורות קרעו לקרעים ועשו מהם שקים ומנעלים לרגליהם ורצועי תפילין לקחו לכרך סביב רגליהם. וקצוצי תפילין השליכו בראש כל חוצות, ומשאר ספרי קודש עשו גשרים ברחובותיהם. וקצתם לקחו לתחוב בקני השרפה אשר כל השומע תצלנה אזניו". ועדות הראב"ן הנוראה- "והאויבים מיד כשנכנסו בתוך החצר מצאו שם קצת מן החסידים גמורים עם רבנו יצחק ב"ר משה עוקר הרים, והוא פשט צווארו וחיתכו ראשו תחילה. ונתעטפו בטליתות המצויצות וישבו להם בתוך החצר למהר לעשות רצון יוצרם, ולא רצו לברוח תוך החדרה לחיות חיי שעה, כי מאהבה קיבלו עליהם דין שמים. וישליכו עליהם האויבים אבנים וחיצים ולא חשו לנוס, ויכו כל אותם אשר מצאו שם מכת חרב והרג ואבדן. ואותם שבחדרים כשראו את המעשה הזה מאלו הצדיקים, והאויבים שבאו עליהם כבר צעקו כולם עוד אין כאלקינו טוב מלהקריב קרבן נפשנו. ושם חגרו נשים בעוז מתניהן וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אימצו כוח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם, הרכה והענוגה שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה, ובתולות וכלות וחתנים הביטו בעד החילונים וצעקו בקול גדול הביטה וראה אלקינו, מה אנו עושין על קידוש שמך הגדול, בלי להמיר אותך בתלוי נצלב נצר נסחב ונתעב ומשוקץ בדורו, ממזר ובן הנידה ובן הזימה".