מותר בשר עם גבינה טבעונית?
שאלה
האם מותר לאכול בשר/עוף עם גבינה טבעונית - שעשויה מאגוזים, סויה או טופו?
תשובה
התיחסתי לכעין זה, בעבר- *האם מאכל דמוי שרימפס בטעם שרימפס, כשהרכיבים כשרים, הינו כשר?* הגמרא (פסחים לו) אסרה אפיית לחם עם חלב שמא יאכלוהו עם בשר. הרמב"ם והרשב"א התירו אפיית לחם כזה, אם עושים בו סימן היכר ברור (כך הבינו את דברי הגמ' "כעין תורא שרי"), והכריע כמותם בשו"ע. כתב הט"ז ביו"ד סימן צז- "נראה לי דמדוכה שדוכין בה בשמים ומשתמשין הבשמים הן עם בשר והן עם חלב ופעם אחת דכו שם שום עם מרק משל שומן אווז ואחר כך מחזירין אותו הרוטב על האווז נ"ל שאותה מדוכה אסורה לדוך בה עוד בשמים אפילו לאכול בבשר שמא יבוא לאכול בחלב". על כן לדעתו, לא רק לחם, אלא כל דבר היתר שיש בו חשש בילבול כך שיגיעו לאכילת איסור, יש לאוסרו. אלא אם כן יש בו היכר ברור שהוא בשרי או חלבי. הפרי חדש וערוה"ש חלקו על הט"ז, והתירו שימוש בדבר היתר, מבלי חשש שיגיעו לטעות בו. לדעתם, מה שאסרו חכמים בלחם שנילוש בחלב, הוא מפאת מרכזיותו של המאפה. אולם ההיתר שלהם נוגע לדבר נטרלי כמו מדוכה, או מאכל שנראה פרווה. לעומת זאת במאכל השרימפס הכשר, לפנינו מאכל הנראה בעצמו כעשוי משרץ המים הטמא. ולכן הוא חמור יותר ממדוכה או מחשש באוכל הנראה כשר מצד עצמו. לעומת זאת, נראה שיש לדמות זאת לדין דם דגים, הדומה בעצמו לאיסור (דם בהמה). כמו מוצר השרימפס הכשר הדומה בעצמו לשרימפס טמא. התורה התירה שתיית דם דגים, אך הגמרא (בכריתות כא) הצריכה לעשות היכר בכוס השתיה, כגון להניח בה קשקשת, על מנת שלא יטעו לחשוב שהאדם שותה דם בהמה, וכן הוכרע בשו"ע (יו"ד סו סעיף ט). הרמ"א (בדרכי משה על הטור סימן סו) פסק שחוששים במראית עין רק בדם, משום שהוא איסור כרת (או בדאוריתא). ולא באיסורי אכילה אחרים. אולם המהרש"ל טען שיש לחשוש למראית עין לא רק בדם, אלא גם בבשר בחלב מדבריהם וכדומה. הב"ח והש"ך (וכן הנוב"י תנינא או"ח ל) סברו כמהרש"ל, ואסרו אכילת דבר (בפרהסיה) שיש בו חשש שיאמרו שאכל איסור אפילו מדרבנן. קל וחומר אם יאמרו שאכל איסור תורה של שרץ המים כמו שרימפס. לכן לכאורה היה נראה לומר שיש לעשות שינוי ניכר בצורת המוצר, שלא יהיה ממש דומה לשרימפס אלא שונה בצורתו. יחד עם זאת, מעיקר הדין איננו גוזרים משום מראית עין במה שלא גזרו חכמים בפירוש, וכפי שכתב הפרי חדש (יו"ד פז, והביא ראיה מהתו'ס), וכמותו הכריע הגר"ע יוסף (יבי"א ח"ו יו"ד ס"ו). בנוסף, כתבו כמה מגדולי האחרונים (כו"פ ועוד) שאם נוהגים רבים בדבר מסויים שיש בו דרך מותרת מפורסמת ודרך אסורה, אזי אין בזה חשש מראית עין משום שסביר יותר שאנשים יתלו שהאדם אוכל בהיתר. יש להניח שמאכל זה יתפרסם בציבור במהירות הבזק, ואז לא יהיה חשש ממראית עין כלל. אמנם, הש"ך (סימן רצח) הסכים עם עמדה זו, אך כתב להחמיר למעשה ולהמנע גם מהיתר מפורסם. יש לציין שהאג"מ אסר על כניסה למכולת לא כשרה, אולם כבר העירו שאם מוכרים בה גם מוצרים סגורים עם הכשר, מותר להכנס אליה משום שלא חוששים שיחשבו שאדם נכנס לאכול טרף אלא מוצר סגור עם הכשר. ואין לומר שהטעם הדומה לשרץ המים נאסר עלינו, גם אם המוצר מורכב מרכיבים כשרים בלבד. שהרי הגמרא בחולין (דף קט) מספרת על ילתא ורב נחמן, אשר הראו שיש טעמים זהים בטומאה המותרים אם הם בבעלי חיים כשרים- "אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. אסר לן דמא, שרא לן כבדא. נדה, דם טוהר. חלב בהמה, חלב חיה. חזיר, מוחא דשיבוטא. גירותא, לישנא דכוורא. אשת איש, גרושה בחיי בעלה. אשת אח, יבמה. כותית, יפת תאר". וכעין זאת כתב החיד"א (פתח עיניים, חולין) על כך שבימי ירידת המן במדבר, היה מותר לאדם לדמיין טעם לא כשר, והמן היה נהיה בטעם זה, ולא היה בכך איסור כלל לאוכלו. מכל זאת עולה לעניות דעתי- אם הרכיבים עצמם כשרים, והטעם הוא של שרימפס על ידי תרכובת כימית של צמחים וחומרי טעם וריח כשרים, ועל השקית מודפס הכשר וכתוב שהרכיבים כשרים ואינם שרימפס, והמוצר אינו נראה ממש כמו שרימפס, אזי אין איסור לאכול או לשווק את המאכל הזה, והוא מותר לכתחילה. ואף אם המוצר עצמו נראה ממש כמו שרימפס, מעיקר הדין מותר לאוכלו, ובלבד שיהיה כתוב על השקית 'כשר-אינו שרימפס'. אך לכתחילה אין נכון לנהוג כן, אלא יש לשנות את המוצר כך שלא יראה ממש כמו שרימפס. משום שאכילת שרימפס היא איסור תורה, ויש לחשוש בזה לכתחילה למראית עין, משום שרוב מוחלט של המוצרים הנראים כשרימפס הם אכן שרימפס בימינו. ויש להתרחק מן העבירה, וגם לחשוש לכתחילה לדעות שחיישינן למראית עין גם בשאר דברים מלבד מה שנתפרש בגמרא. שוחחתי בעניין הלכה זו עם מורי ורבי הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א, והסכים עם הדברים להיתר, הלכה למעשה. אמנם נראה לי שיש מידת חסידות להמנע מכך, מצד מה שכתב במסילת ישרים במידות העליונות יותר, שהחסיד גודר עצמו במותר לו להתרחק אפילו ממה שמזכיר ענייני עבירה. אך זו מידת חסידות, ואינה הלכה.