מתי להתייחס לאירועים כדיבור אלוקי?
שאלה
הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו דרך המציאות, מתי נכון להתייחס למה שקורה ומתי לא?
תשובה
א. התורה אסרה על האדם להחליט החלטות מעשיות, על פי מקרים הקורים בעולם (ויקרא יט, סנהדרין סה, שו"ע יורה דעה קעט). יש אומרים שהתורה אסרה זאת משום שאלה הבלים (רמב"ם, וחינוך רמט), ויש אומרים שהתורה אסרה זאת משום שאלו דברי טומאה (רמב"ן דברים יח ורבים אחרים). ב. אם ישנו ציווי אלוקי מנביא לעשות סימן מסויים, הדבר מותר וחובה לנהוג כך. כגון ביציאת מצרים (משנה תורה סוף הלכות יסודי התורה). ג. אם הסימן נעשה ביוזמת האדם, ולא קורה מאליו, מותר לעשותו מראש כמעשה המחזק את האדם בדרכו הטובה (רד"ק שמואל א יד, מאירי הוריות יב). ד. אם ישנו קשר הגיוני בין הסימן להחלטה, הדבר מותר. כגון להמנע מלנסוע בכביש משום שיורד גשם, וממילא הוא מסוכן יותר (ר"ן בחולין צה). ה. אם לא מוציא מפיו את הסימן אלא רק מהרהר בו, יש שהתירו להתחשב בסימן (ש"ג סנהדרין טז, רמ"א יורה דעה קעט). ויש חולקים (פ"ת יורה דעה קעט). ו. אם רק מתחשב בסימן, ונזהר יותר, אך לא נמנע ממש מלעשות את מעשיו, הדבר מותר (מגן גיבורים הוריות יב). ז. סימנים שהוזכרו על ידי האמוראים, מותרים (מרדכי יומא, שו"ע אורח חיים תקפג). ח. אם הסימן רק מדרבן את האדם לעשות את החלטתו, אך הוא לא הגורם להחלטתו, הדבר מותר (תו'ס חולין צה) והנה לצד ההיתרים השונים, הטוב ביותר עבור האדם הוא לבטוח בד', ולעשות השתדלות כדרך כל הארץ, ולהתפלל. שאמרו רבותינו 'גדולה היא התפילה לפני הקב"ה'. אולם אם עושה מעשה אקטיבי ללא טעם כלל, בשל אמונה טפילה- אסור. ולהרהר בתשובה, לפשפש ולמשמש במעשיו, אחרי שבאים עליו יסורים- חובה.