הלכות ראש השנה החל בשבת
לספרדים ואשכנזים
שנת התשפ"ז-הבאה עלינו לטובה
הרב ברוך אפרתי
ראש השנה פותח מסע רוחני עבורנו. בתחילתו של המסע אנו מכוונים את הראש. מביטים לכיוון הנכון, מגדירים היטב את היעדים אליהם אנו שואפים - עולם של צדק ומוסר אלוקיים, בהובלת עם ישראל. זהו 'ראש' השנה. יום של תיאום כוונות כלפי יעדי התורה. לאחר מכן ביום הכיפורים, בו אנו בודקים האם אנו עומדים ביעדים שהגדרנו בראש השנה, ועושים חשבון נפש כיצד נוכל לתקן את הבעיות שבדרך. זהו יום הכיפורים - יום של 'לב' השנה. יום של כנות, יום של הכנות. כתוצאה מהצלבה זו בין היעדים לביצוע, בין הראש ללב, נולדת השמחה של חג הסוכות, המקבילה לגוף. אדם שמח כאשר הייעוד שלו ברור, והוא עומד בו. זהו האושר הגדול, זמן שמחתנו, הבטחון בצדקת הדרך.
ערב ראש השנה, כ"ט אלול
מנהגי היום:
- אמירת סליחות (תחנון בסליחות, אך לא בתפילה)
- התרת נדרים בסוף תפילת שחרית, כל שלושה אנשים יכולים להתיר, ועדיף עשרה
- תספורת וגילוח לקראת יום הדין
- יש שנהגו לטבול לקראת יום הדין. ניתן להתקלח בזרם של 3-4 דקות, במקום הטבילה של ערב ראש השנה (אך הדבר אינו יכול להחליף טבילת נדה)
- מתן צדקה, 'צדקה תציל ממוות'
- עליה לקברי אבות (קודם חצות היום)
לילה ראשון של ראש השנה
"לא ילבוש בראש השנה בגדי רקמה ומשי כמו שאר ימים טובים, כדי שיהא מורא הדין עליו" (ט"ז).
לכן נוהגים להתלבש בבגדי שבת נאים, אך לא מפוארים.
בהדלקת נרות מברכת 'להדליק נר של שבת ויום טוב'. בנות אשכנז מברכות 'שהחיינו', לפני ההדלקה, ורוב בנות עדות המזרח אינן מברכות.
יש להכין אש שתדלק לפחות עד למוצאי שבת, כדי שנוכל להעביר ממנה ולהשתמש באש במהלך יום טוב שני של ראש השנה. שכן בשבת אסור להבעיר או לבשל, וביום טוב מותר, על ידי העברה מאש דולקת
בתפילת מעריב מתחילים להוסיף את ארבע התוספות של י' ימי תשובה: 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך אב הרחמים', 'וכתוב לחיים טובים', 'בספר חיים'. משנים את ברכת 'האל הקדוש' לברכת 'המלך הקדוש'. בימי חול משנים את ברכת המשפט ל 'המלך המשפט'. אם שכח 'המלך הקדוש' ולא נזכר מיד (או אפילו נזכר מיד, אך התחיל את הברכה הבאה), חוזר לתחילת שמונה עשרה. אם שכח 'המלך המשפט' אינו חוזר. אם שכח את שאר התוספות אינו חוזר.
בקדיש יש אומרים 'לעילא לעילא מכל' במקום 'לעילא מן', ו'עושה השלום' במקום 'עושה שלום'. ויש מנהגים אחרים בתוספות הקדיש, כל עדה כמנהגה.
השנה היום הראשון חל בשבת, לפיכך יש לומר "זכרון תרועה" בתפילות, וכן את השינויים המיוחדים לראש השנה החל בשבת.
לאחר התפילה מברכים אחד/ת את השני/ה 'שבת שלום, לשנה טובה תכתב/י (וי"א גם תחתמ/י)'.
מנהג הרב קוק היה לומר בראש השנה 'חג מבורך', ולא 'חג שמח', בשל אימת הדין, שנאמר "וגילו ברעדה". אולם מצוות השמחה עצמה קיימת בחג, ובאה לידי ביטוי במאכלים ובניגונים. בעיקר יש להזהר שלא לכעוס ביום זה, וטוב להרבות אהבה לבני ביתו וקהילתו.
קידוש- סדר י.ק.ז – ייין, קידוש, זמן. ככתוב במחזורים. יש לומר בקידוש את נוסח שבת ויום טוב.
בסעודה אוכלים סימנים, כמבואר בגמרא ובשולחן ערוך (וברמ"א)- "יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא, דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא, יאמר: יהי רצון שירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו אויבינו. תמרי, יתמו שונאינו. קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש, ואומרים "שתחדש עלינו שנה מתוקה". וכן נוהגין. ויש אוכלים רימונים ואומרים: "נרבה זכיות כרימון". ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה. אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק. יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא. ועוד, שהם מרבים כיחה וניעה (לחות בגרון ובאף) ומבטלים התפילה".
יש מחלוקת אצל בני אשכנז האם תפוח קודם או תמר. הט"ז סבר תפוח, המשנ"ב סבר תמר, הרב קוק זצ"ל בסידורו סידר כט"ז. למעשה טוב להעדיף תמר קודם אך אפשר תפוח אם הוא חביב עליו. שאר הסדר, כמופיע במחזור. נהגו להמנע מאכילת מאכלים חמוצים. הנוהגים לאכול את הסימנים בתוך הסעודה, לא יברכו על הירקות המבושלים 'בורא פרי האדמה' (שכן ברכת המוציא פטרה מברכה זו), אך יברכו על התמר את ברכת 'בורא פרי העץ'. מי שאוכל את הסימנים לפני נטילת ידיים, יברך הן על הפרי (הראשון) והן על הירק (הראשון).
אומרים 'יעלה ויבוא' ו'רצה' בברכת המזון. טוב לעסוק בלילה במשניות מסכת ראש השנה.
יום ראשון של ראש השנה, שבת, א' תשרי
תפילת יום טוב ושבת. השנה אין תוקעים בשופר ביום הראשון של החג, בשל שבת קודש. חז"ל הם רצון ד', ופסקו שלא לתקוע בשופר בשבת (בשל גזירת גדר). הרמח"ל כתב שיש זכות של שופר בשמים כשלא תוקעים בו בשבת, ויתירה מזאת, הזכות המאירה בשבת יותר גדולה מאשר כשתוקעים בו בפועל בר"ה רגיל. אסור לשדר תפילות ולהביט בהן דרך אפליקציית 'זום' וכדומה, במהלך החג. רוב הספרדים אומרים אבינו מלכנו בשבת זו, ורוב האשכנזים נמנעים. אסור לומר 'וידוי' בראש השנה, ואסור להביא עצמו לבכי, אך מותר להרהר בתשובה. עיקר כוונת התפילה בראש השנה אינה על חיינו האישיים, אלא על מלכות ד', עתיד האומה, ועתיד האנושות. כך כתובות התפילות, ועל כך נכתבו הפיוטים השונים. מתוך המבט הלאומי והאוניברסלי, אנו מביטים בתפקידנו הפרטי במארג החיים ועבודת השם. מותר לפתוח בשבת וביום טוב את השמשיה הגדולה הקבועה בחצר על מנת להצל על המתפללים הרבים (המהדר לפתוח לפני שבת טפח, תבוא עליו ברכה).
"נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה עד אחר חצות היום, והמתבטל נחשב ישן" (רמ"א ובאה"ט). לאחר תפילת מנחה רבים נהגו לומר 'תשליך' ליד מקווה מים או מעיין. השנה זו שבת, האשכנזים וקצת ספרדים נהגו לאומרו ביום השני של ר"ה במקום ביום הראשון.
יש לקיים סעודה שלישית, בשל שבת, וטוב לעשותה מוקדם לאחר מנחה גדולה.
יום שני של ראש השנה, ב' תשרי
מתחילים בהכנת החג השני לאחר כארבע עשרה דקות משקיעת החמה. אך מלאכות האסורות בשבת אין לעשותן עד צאת השבת (שהרי יום טוב ראשון חל בשבת השנה). הדלקת נרות בצאת הכוכבים (מעבירים מאש קיימת), מעריב של חג (אומרים הבדלה בתפילה- "ותודיענו"), בבית עושים קידוש הכולל הבדלה משבת קודש (-"מאורי האש", ו -"המבדיל בין קודש לקודש"), וסעודה (יש האוכלים שוב את הסימנים). כאמור, מותר לבשל ביום טוב על ידי העברה מאש דולקת. בהדלקת הנרות ובקידוש טוב שיהיה כלי חדש או פרי חדש, להתכוון גם עליו בברכת 'שהחיינו' של היום השני.
שחרית, קריאת התורה ומוסף - של יום ב' של ר"ה.
תקיעות:
● אין להשתמש ברמקול מסוגים שונים, לשם הגברת קול השופר, או עבור התפילות בבית הכנסת.
● לאחר ההפטרה אומרים 'למנצח' שבע פעמים, ותוקעים 30 תקיעות בעמידה, והספרדים יושבים בהן. הן 'תקיעות דמיושב' הנקראות כך משום שאם ישב בזמן התקיעות הללו, יצא ידי חובתו. טעם התקיעות דמיושב, לבלבל את השטן על מנת שלא יפריע לכוונתנו בתפילה, ולא יפריע להארת תקיעות דמעומד הבאות. 'בילבול השטן', משמעותו שאנו מזכירים את מלכות ד' העתידה לבוא, בה יתקע בשופר גדול, ובה אנו מאמינים כייעוד הגדול של כולנו. עמדה נפשית זו, דוחה את הקיטרוגים הנקראים 'שטן', משום שכאשר אנו נטועים בעתיד הנכסף, כל הנפילות של העבר מקבלות גוון מקרי וצדדי, שאינו מהות חיינו. התקיעות ביום השני, הן מדרבנן.
● בתפילת מוסף, תוקעים בחזרת הש"ץ 30 תקיעות: 10 למלכויות, 10 לזכרונות ו- 10 לשופרות. תקיעות אלו נקראות 'תקיעות דמעומד'. ספרדים וחלק מהאשכנזים, תוקעים גם במהלך תפילת הלחש כך.
● תוקעים לאחר 'קדיש תתקבל', ויש התוקעים עוד תקיעות לפני 'עלינו לשבח', ותקיעה לאחריו. סך הכל- 100-101 תקיעות. יש מנהגים אחרים, מתי וכמה לתקוע בשופר בסדר התפילה. כל עדה ממשיכה כמנהגה כמובן.
● שברים צריכים לארוך לפחות שתי שניות, וכן תרועה שתי שניות. התקיעה צריכה לארוך כפי מה שבתוכה. אם היא תקיעה -שברים-תקיעה, אזי התקיעה צריכה לארוך שתי שניות, כזמן השברים. אם היא תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה, אזי אורך התקיעה יהיה ארבע שניות, כאורך שברים-תרועה. וכן על זה הדרך.
● לצד התוקע עומד 'סומך', שתפקידו להקריא את סדר התקיעות לתוקע, וגם לבדוק שתקיעותיו כשרות. על הסומך ללמוד מראש את ההלכות של תקיעת השופר וטעויותיה, בדומה לתוקע.
● במהלך התקיעות אין לדבר, אלא לשמוע את הקול, להרהר במלכות הבורא ובתשובה על חטאינו. השופר קורא למלחמה, מלחמת האדם ברוע הטמון בו, מלחמה עד כדי מסירות הנפש כעקידת יצחק. השופר מכריז על מלכות השם ועל מגמת הטוב במציאות.
● יש להשגיח על ילדים קטנים ולהקפיד על שמירת השקט בתפילה ובעיקר בתקיעות.
● הלכות תקיעת השופר מצריכות מיומנות, ידע וכוונה. על בעל התוקע להכין עצמו כראוי מערב החג, כך שיוכל לתקוע בשופר בצורה כשרה ונכונה.
● מי ששמע קול שופר והתכוון לצאת ידי חובה, והתוקע כיוון להוציא, יצא ידי חובה. גם אם לא עמד בתוך בית הכנסת.
● נשים אינן חייבות בשמיעת קול שופר, אולם רבות נהגו לשמוע.
● חולה, ומי שמצוי בשעת דחק, ללא יכולת לשמוע את כל סדר התקיעות כראוי, ישמע את שלושים התקיעות העיקריות, ודי בכך.
מנחה של יו"ט. מה טוב לסיים ספר תהילים במהלך ימי החג.
ערבית של מוצאי יו"ט, הבדלה רק על הכוס.
'צום גדליה'
אם התנה שיקום לאכול לפני עלות השחר, רשאי לקום ולאכול. לגבי שתיה, אשכנזי אינו חייב להתנות (אם כי טוב שיתנה), ספרדי חייב להתנות. אדם בריא חייב לצום. חולה או מעוברת או יולדת או מניקה פטורים מן הצום.
"יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה. וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה, משאינו יודע שעשה. ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות ביוקר יותר מחטאת" (רמ"א ורבינו יונה)