כיצד ליישב מידת הפרישות במסילת ישרים עם אכילה בשמחה?
שאלה
שלום הרב, מאז שקראתי במסילת ישרים על מידת הפרישות, נדמה לי שנכנסו לי מעט "רגשות אשמה" בארוחות שאני עושה. הרמח"ל כותב דברים חמורים על העולם הזה וסכנתו, והנה אנו בכל ארוחה עושים את הדברים שהוא הזהיר מהם. ברור לי שזו לא מדרגתי להיות פרוש, אבל זה לא משנה את העובדה שדברי הרמח"ל נכונים לכל מצב. נדמה לי שזה אפילו גורם לי לכוון פחות בברכות, שהרי הן ברכות הנאה והודיה על טוב ה' שבמאכלים, בין השאר, אבל אם אדם מרגיש אשם כשהוא אוכל, איך יודה?
כ"ג ניסן תשפ"ה - 21.4.2025תשובה
הרמח"ל מדגיש שדבריו מוסבים רק למי שבמידת הפרישות, ויזיקו למי שלא הגיע אליה. על כן עליך רק להכיר את דבריו בכל מסל"ש, אך לאמץ בפועל רק את מה ששייך למדריגתך, שהיא הצדיק. לא הפרוש, וודאי לא החסיד, וק"ו לא הקדוש. לגבי עצם היחס למדריגות השונות, כתבתי בעבר (ביחס למיניות כדוגמא)- יש מדריגות בעבודת ד' - רגיל, צדיק, חסיד וקדוש. השאיפה צריכה להיות, להגיע למדריגה הגבוהה יותר כל העת. אולם, אסור להתקדם כלפיה, אם הדבר בא על חשבון הצורך הבסיסי של האחר. וכן אסור להתקדם כלפיה, אם הדבר פוגע בשמחה של האדם המתקדם (זהו כלל שקבע הרב זצ"ל). שים לב, פוגע בשמחה, לא בהנאה. לגבי השאלה העקרונית, האם אכן הקב"ה התכוון שאדם לא יכוון להנאתו במדריגות מסויימות? יש להבין בזה הקדמה חשובה. מרים ואהרון דיברו במשה על אודות האשה כושית אשר לקח וגרש, וטענו שגם בם דיבר ד', ולא התגרשו בשל כך. תשובת ד', מגדירה את חשיבות ההבנה שלנו, שמה שהוא שיא בעבודת ד' של צדיק, הוא קרסולי עבודת ד' של חסיד (חסיד אמיתי, לא החסידות החדשה). ומה שהוא שיא בעבודת ד' של החסיד, הוא קרסולי עבודת ד' של הקדוש. האדם הפשוט, מקיים מצוות לצד תאוות. הצדיק, עובד את ד' מתוך מיעוט הגוף. החסיד, עובד את ד' מתוך הגוף. הקדוש, עובד את ד' לעילא מהגוף. הצדיק, לא די שאינו מסוגל לעבוד את ד' כחסיד, אלא שלעיתים אינו מבין כלל את עבודתו של החסיד. יתירה מכך, הוא מלא טרוניא וקפידא על החסיד, משום שבהשקפת הצדיק, החסיד כביכול נכנע לעולם הזה, וחי את הגוף, בעוד הצדיק מתרחק מהגוף כדי שלא לחטוא. כמובן זו טעות. החסיד אינו חי את הגוף מתוך כפיפות לגוף, אלא מתוך השראת שכינה בגוף. וכן החסיד, אינו מבין את הקדוש. בעוד החסיד דבק בד' בגופו, הקדוש מתבדל מן הגוף, ונראה כמדריגת הצדיק הפחות מחסיד, וודאי לא כקדוש. אך גם זו, טעות בהשקפת החסיד. הקדוש אינו בדל מן הגוף מאותה סיבה שהצדיק בדל ממנו. כפי שהחסיד אינו דבק בגוף מאותה סיבה שהבינוני דבק בו. אלא, הצדיק בדל מן הגוף, מצד מידת הזהירות, שלא יחטא בשל התאוות. והחסיד בדל מן הגוף, משום שהגוף הוא כשרגא בטיהרא לעומת הארת הנשמה, ומאי מהני בחייו. הגוף אצל הקדוש ודאי חשוב, והוא שמח בו. אולם הוא שולי ביותר, משום שבקדוש ישנה דביקות אלוקית לעילא לעילא מכל התלבשות בתאוות. הקדוש שייך לעוה"ב, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. הם לא נגד הנאה, ולא נגד גוף, אלא שהנאת הנשמה מאפילה על כל הנאות העוה"ז המתאיינות כלפיה ונעלמות. לפיכך, דייקא בלשון הגמרא, ר"א דומה כמי שכפאו שד, דהיינו שאינו מתנגד לגוף, אלא שאינו עסוק בו כלל, שכל נפשו ודעתו נתונה ליחדא שמא דקוב"ה ושכינתיה במעשיו עם אשתו. ואף שהגמ' אומרת שם, שאמר לה שזהו שמא יתן עיניו וכו', זה התירוץ בנגלה, אך בעומק הדבר אצל ר"א, היה משום שהיה קודש קודשים, שבשמיא מכונה אליעזר בני, שהלכה כמותו בכל מקום וכו'. לפיכך בניו היו יפיפיים, כעדות הגמ'. מטעם זה, אברהם אכן כפשוטו ממש, לא ידע ששרה יפה עד שיצאו לדרך, ויעקב לא שם לב שלאה התחלפה עם רחל, ויהודה לא הכיר את תמר ובא עליה בכיסוי פניה, ומשה פרש מאשתו הצדקת, ואדם ידע את חוה אשתו קודם החטא ושלא מצד הגוף כלל, ורבים כך. כל אלו, לא בשל היותם צדיקים, הפורשים מן הגוף שמא יחטאו, אלא בשל היותם קדושים, מעל החסידות, והגוף קיים בהם כקליפה דקה של אור, לקבל החיים העליונים הנובעים מהברכה העליונה. לפיכך טועים רבים מבני דורנו, הסוברים שיש למחוק או להמעיט את מדריגת הקדוש המרומם מעל החיים השוטפים. חס ושלום. יש להשתוקק כל ימינו, אימתי נגיע למדריגה זו, אחרי שכבר רכשנו את אהבת הגוף של הבינוני, ומיעוט הגוף של הצדיק, והארת הגוף של החסיד. נגיע לקדושה, שהקדוש עסוק בעולמות עליונים מאד, ומהרהר בשם השם כל חייו. אולם, עד שאדם אינו מגיע למדריגה זו, אסור לנהוג בה על חשבון הנאת הגוף של השני, משום שאין מצווה באה בעבירה. ויתירה מכך, אם נוהג במידת הקדוש טרם שהגיע אליה באמת, הוא עלול לקצץ בנטיעות, ולהשניא על עצמו ועל אשתו את עבודת ד'.