מהי משמעות מצוות קידוש ה' עד מסירות נפש וחינוכה?
שאלה
שלום הרב, ביחס למצוות קידוש ה' "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ''י.." שלמדו חכמים שצריך אף למסור את הנפש במצבים מסויימים - 1. מדוע לשון הפסוק " שם קדשי" , ולא פשוט "ולא תחללו את שמי"? 2. מדוע גם אם ליבו שלם עם ה' אסור לעשות כלפי חוץ ולא יתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כופר" ? לא עדיף שהיהודי ירא ה' ימשיך לקדש את ה' בחייו? ומה בכך שאותו גוי יחשוב שהצליח לכפות על היהודי להשתחוות לצלם/ לעשות מעשה כנגד האמונה? 3. כיצד נכון לחנך ילדים קטנים למצווה זו של קידוש ה' אף במסירות נפש? * (ב"ה שכיום אנו לא מצויים בנסיונות אלו, ואנו מחנכים למסירות נפש על עם ישראל בגבורה כאותם חיילים צדיקים) 4. בספר המצוות התחיל הרמב"ם בלשון חיובית "אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה..." ואז ממשיך בחובה למסור את הנפש. -מדוע ספר החינוך (ועוד פרשנים) לא הדגישו את הצד החיובי קודם? תודה
י"ד אייר תשפ"ד - 22.5.2024תשובה
התשובה לכלל השאלות, נעוצה בהבנת המושג קודש. קודש הוא הבדלה, כמו שקידוש בכניסת שבת מבדיל בין קודש לחול. קדשה היא אשה מובדלת ממנהג הנשים המתוקנות. המקדש הוא מקום מובדל משאר מקומות. ישראל קדושים מובדלים מכל העמים. וכן על זה הדרך. קודש הוא שם העצם, קדושה היא שם הפועל. קדושים תהיו- פרושים מן העריות (רש"י), מן המותרות (רמב"ן), קיום כלל התורה (ראב"ע). יסוד הקדושה, באר רבי שמעון שקאפ, הוא המסירות עבור הכלל. דהיינו, עולם החול מבקש לקחת עבור האינדוודואל. עולם הקודש מבקש להעניק עבור הכלל. התנועה כלפי חול, היא מהכלל לפרט. התנועה כלפי קודש היא מהפרט לכלל. הקב"ה קדוש, מובדל מן החול. רצונו רק לתת, להעניק, להיטיב. אנו מצווים להיות כאלו. אם אדם לוקח עבור עצמו (חול), עבור נתינה לאחרים (קודש), אזי קידש את השם במעשיו. דהיינו, מעשיו של חולין, נעשו קודש. חילול השם, הוא הפיכת השולחן- עשיית מעשה רוחני כללי, עבור מטרה פרטית של לקיחה. על כן, התורה כולה מיוסדת על קידוש השם, והופכה הוא חילול השם. כאשר ישנה שעת שמד, ההצהרה היא שהאדם לוקח עבור עצמו, עד שגם מעשיו האידיאליים הדתיים, משרתים את צרכיו הפרטיים של לקיחה. על כך כפו הרומאים אותנו, שלא נשמור שבת, מילה, חודש, תורה. המושגים המייצגים נתינה. כפו שנעבור על ע"ז, שפיכות דמים, גלוי עריות. המושגים המייצגים לקיחה מן הכלל עבור צרכי. לשאלותיך- א. שם קדשי, קודש דייקא. ב. מעשה בשעת שמד, הוא הצהרה אידיאולוגית על בכורת הלקיחה על הנתינה, וכל המעשים הפרטיים הטובים שיעשה בשאר חייו טפלים לה ואינם משנים אותה. ג. כפשוטו, ללמד (כפי יכולת בריאות הנפש שבכל גיל), שאנו אוהבים את השם ותורתו המוסרית להטבת כלל הבריות, יותר מאשר הדאגה להנאתנו האישית. אדרבה, הנאתנו האישית מקבלת את כל מרצה ותשוקותיה, משאיפה הנתינה עבור אחרים. ד. היו בגלות (וזו שליחותם הקדושה והעליונה). הרמב"ם היה בתודעה שאינה בגלות (על כן הוא היחיד שכתב גם הלכתא למשיחא וכדומה).