איך להתמודד אמונית עם תחושת "בשר תותחים" ודשדוש מדיני?
שאלה
שאלה נוספת אמונית יותר כבוד הרב. אני מפקד טנק מאז שמחת תורה די ברצף, נלחמים ומסוכנים עצמנו וכל העניינים הרגילים של צה"ל בעזה. אנחנו מרגישים את הדשדוש המדיני חבל על הזמן. יורים בנו והורגים את חברינו ואם היינו רגילים חוץ בתחילת המלחמה לקדוח בהם עד הסוף אחרי כל דבר כזה, שוב חזרנו בתחושה לישראל של תשפ"ג והכל ככה. אני מפקד טנק ולוחם בצה"ל לא בשביל אי אלו חברי כנסת או אנשי ציבור אלא בשביל המדינה הזו בכללותה שנתקפת אלפי שנים ויש את הזכות לעמוד ולהגן. אבל כמה אפשר להדחיק את המחשבה שאנחנו מעט בשר תותחים? מיום ליום שם זה מתחזק ועולה. אנחנו מרגיעים את עצמנו בשיחות כמה משמעותית הפעילות שעשינו עכשיו, או אתמול או מחר אבל בשורה התחתונה כולנו מרגישים שם דשדוש גדול (שבוע של גדוד רק"ם על 100 מטר בעזה הגדולה הזו? כל כך לא יעיל ויקר ויש הרוגים וכולם שם יודעים שזה לסמן V) אנחנו נמשיך להילחם עד הרגע האחרון למען עם ישראל ותורת ישראל וזה ברור. אבל איך להתמודד עם המצב הלאומי הזה, הדיסוננס הענק בין אנשי הציבור שלנו לעם הלוחם? העובדה שמשחקים בנו כולם האויב ובעולם בחוץ אבל הכל בסדר כי תמיד יהיו "הזויים" כמונו שירוצו לקו האש על אף שמלמעלה צוחקים עלינו. חייב את עצתך. תודה הרב (וכמובן מאושר על הזכות להגשים חלום של אלפי שנים של יהודים במלחמה באויב מגדף ה׳ אבל עדיין. מחשבות יש לכולם)
כ"ט אייר תשפ"ד - 6.6.2024תשובה
אני מבין ומזדהה עם התחושות הבריאות שלך. לאחר התחושה, נעלה כעת לקומת המחשבה. ההשקפה על דרך האמת, היא ארוכת טווח. אנו מביטים בתהליכי עומק שעוברת החברה בעם ישראל, במאתיים השנים האחרונות. חילון, ציונות, עמל תורה, מסירות נפש, ישראליות, חזרה בתשובה, ועוד. הכל יחד מתערבב בקערת המציאות, והנה נעשית העיסה של שיבת ציון, מוכנה לאפיה. הכל יש בה. שמרים שמצד עצמם פסולים לאכילה, גורמים לטפיחה. קליפת גרעין החיטה שמצד עצמה פסולה לאכילה, מוסיפה סיבים תזונתיים בפת. המים שמצד עצמם תפלים ופושרים, מאחדים הכל לכדי עיסה אחת. המלח שמצד עצמו אינו בר אכילה, מוסיף טעם. השמן שמצד עצמו אינו בר שתיה, מוסיף מרקם. הביצה החיה שמצד עצמה אינה ראויה לאכילה, מוסיפה נוי וברק על הפת. התנור, שמצד עצמו בוער ושורף, מביא לאפיית העיסה לכדי פת. כל מרכיב מצד עצמו- פסול. אך באחדות הכוללת של ידי האופה הגדול, קודשא בריך הוא, נעשית עיסה טובה, ונאפית פת נהדרת. האופה גם מפריש חלה, והם הנופלים בקרבות. כפרה על כלל ישראל, צדיקי עליון אלו. אל לנו לטבוע בתחושת הרגע, במבט על מרכיב זה או אחר. שר זה או אחר. ממשלה זו או אחרת. מגזר זה או אחר. אירוע זה או אחר. שנה זו או אחרת. עלינו לרומם המבט, להביט כפי שהאופה מביט על עיסתו, בתהליך גדול שבו כל מרכיב חיוני להצלחת הפת. ישראל שבים אל ד' ביתר שאת בשנים האחרונות. יותר תורה, ציונות, אהבת הארץ, אהבת האומה, עשיית חסד, אמונה, מסירות נפש. הפת הולכת וקורמת פניה, ומי שמסוגל לצאת מתחושת בערת התנור ולהביט במה שמתחולל בתוכו, יכול גם לראות זאת. דוקא ראיה זו, מביאה אותנו להמשיך בעשיה בחשק רב, בכל מה שנוגע לטובתם של ישראל ונצחונם. הערבים אינם קיימים, הם קליפה בעלמא, אבק פורח. תפקידם הוא להבעיר את התנור כך שהפת תהיה אפויה היטב. לכשנהיה מוכנים, בזהות מבוררת, בדביקות בתורה, בלי הבלי תרבות המערב המטשטשת את הזהויות, אזי הערבים יסיימו את תפקידם ויעלמו. כמו הפלישתים, אשר נועדו לקומם מלכות בית דוד, ונעלמו. חשוב לומר את הביקורת שיש לך על מקבלי ההחלטות, ולהחליפם בבוא העת בקלפי. אולם לזכור שהם לא הסיפור, אלא עם ישראל ותעודתו. תמשיך בתפקיד שלך, בעוז ובמסירות, להשמיד את האוייב בשם כלל ישראל. הרי אתה יד ימינו של האופה הגדול.