כיצד לשלב הסברים אבולוציוניים בפסיכולוגיה עם תפיסת האדם בתורה?
שאלה
שלום הרב, בלימודי פסיכולוגיה אני מוצא כי פעמים רבות, המחקר (והתיאוריה) מציעים הסברים אבולוציונים לתופעות בין ותוך אישיות. לדוגמא- האדם נוטה לבקר את עצמו ולהשוות לאחרים, בגלל שכך נהגו בעלי חיים בטבע- להתאמץ להשיג מעמד חברתי טוב, שבו יוכלו לקבל הרבה משאבים. אני מכיר את הפסקאות של הרב בהם הוא מראה שיש הרבה אמת בתורת האבולוציה, כי העולם הוא בהתפתחות מתמדת, ומצד זה הדברים שאני רואה בלימודים מסתדרים עם השקפת התורה. עם זאת, קראתי שהרב מניטו מסביר את היוולדות האדם הראשון באופן מיוחד בידי הבורא לאחר שהאדם האנדרטלי (הנחש) לא הצליח להגיע למוסריות. דבר נוסף, הרמב"ם בשמונה פרקים מדבר על כך שנפש האדם אחת, ועל אף שיש לחיות ולבני האדם מערכות זהות (כמו עיכול, נוירונים ועוד)- יש הבדל במהות בין כוח הזן שבאדם לכוח הזן שבסוס. בצירוף כל הדברים שכתבתי, תהיתי לעצמי כיצד עלינו לתפוס את עצמנו? האם בכל מה שקשור לנפש הבהמית הטבעית של האדם- ניתן להשליך עליה את מה שהמדע מגלה לגבי בעלי החיים (והאנושות המתפתחת בהדרגה) לפי השקפת האבולוציה? או שמא ניתן לומר- מאחר והקב"ה ברא את האדם המוסרי באופן נפרד משאר היצורים- אולי התהליכים הנפשיים נובעים אצלו לא מסיבות אבולוציוניות, אלא מסיבות אחרות? ובכלל, תהיתי עד כמה נכון לסמוך על ההבנות האבולוציוניות כהסבר להתנהגות הנפש האנושית, מאחר ולתחושתי יש משהו מעט מצמצם, משפיל ואף מעליב בתפיסה שהמוח שלנו מחווט להתנהגות השרדותית- טבעית, שבהגדרתה היא כמעט אנטי מוסרית.
ד' תמוז תשפ"ד - 10.7.2024תשובה
אלו דברי טעם נאים. לשאלתך, על פי הסוד זה הכלל- גוף, נפש, רוח, נשמה. ממדרגת הנפש ומטה, אפשר להבין את ההקשר האבולוציוני גם ביחס לאדם. ממדרגת הרוח ומעלה, אין כל קשר בין אדם לבעלי החיים, משום שיש בנו נשמה אלהית. הנשמה אינה באדם עצמו, זולת משה שזכה לזה. אלא קצת מאורה חופף על האדם, אם קיים מצוות התורה. גדר נשמה, רוח ונפש- כתב בנפש החיים, במשל, שנשמה היא הנשימה האלהית פנימה, רוח היא הנשיפה האלהית כלפי האדם, נפש היא המנוחה באדם עצמו ככלי. דומה לנפח בכלי זכוכית- נושם לראותיו, נושף לצינור, אשר מנפח את הכלי. הנמשל, רצון ד' מגיע ממקורו בעצמות ד', מתגלה בתנועה כלפי האדם, ונעשה באדם בפרטיות. רצון ד' היא הנשמה.