מדוע הגר"א התנגד בחריפות לחסידות?
שאלה
שלום וברכה כבוד הרב! הרב יכול להסביר מדוע הגר"א התנגד כל כך לחסידות?
ג' אב תשפ"ד - 7.8.2024תשובה
יש מספר הבדלים משמעותיים. העיקריים שבהם - *א.* מבחינה קבלית ביחס לצמצום ולעצמות, הרב זצ"ל המשיך את שיטת כל המקובלים הקדמונים והאחרונים, ורבינו הגר"א. ולא הלך בחידושו הנתון במחלוקת, של הרש"ז מלאדי זצ"ל. ביחס למחלוקת העמוקה בתפיסה האמונית, בין כל הראשונים והמקובלים (עד הרב קוק כולל), לבין תפיסת בעל התניא, יעויין בדברי הרב אביב"י, אשר סיכם זאת היטב- יסודות הקבלה נוצקו בספרי שערי אורה, עבודת הקודש ופרדס רמונים. שם מצויים עיקריה ויסודות האמונה. והם לא דיברו בצמצום. כלל וכלל לא. ולא ידעו את המושגים מצידו ומצידנו. מאומה מכל זה. יסודות האמונה והקבלה הברורים כתובים בספרי הראשונים. אבל אם קשה ללמוד אותם, באו ר' יוסף אירגס ור' משה חיים לוצאטו וכתבו אותם באש שחורה על גבי אש לבנה. ודבריהם ברורים כשמש בצהריים א. אין לנו מושג בעצמות האלוק. מאומה. דע מה לפנים ומה למעלה ומה למטה. ואינך מסתכל במה שלמעלה ממך. ב. יש לנו מושג בתארי האלוק, לפי הפילוסופים, ויש לו מושג בספירות האלוק, לפי המקובלים. ג. כלומר אנו מתפללים לאלוק עצמו, לקב"ה, וחושבים במידותיו ובתאריו ובספירותיו. את אלה לימדו המקובלים הראשונים כולם, ואת אלה כתבו וחזרו וכתבו ר' יוסף אירגס ור' משה חיים לוצאטו. אלה היסודות ומהם אין לזוז ימינה ושמאלה. וכשבא האר"י ודיבר על צמצום נתעוררה שאלה נוקבת האם הצמצום כפשוטו או לא. וכאן צריך לדייק ולרדת עד השיתין. בשאלה זו עסקו ר' אברהם היררה, ר' יוסף אירגס, רמח"ל והגר"א. וכולם שאלה שאלה אחת האם הצמצום כפשוטו או לא, ובשאלתם התכוונו לשאול מה הצטמצם? היכן היה הצמצום? האם הצמצום היה בעצמותו ית' או ברצונו ית'? וכולם אמרו נחרצות הצמצום היה ברצונו ולא בעצמותו. כלומר הצמצום לא היה כפשוטו. כי 'כפשוטו' משמעו הצמצום היה בעצמות, וחס מלומר כך. זו כפירה גמורה, זו הגשמה גמורה, שהרי איננו משיגים ואיננו יכולים להשיג את עצמותו. שהרי צמצום של עצמותו משמע שהוא נחלק, שיש לו גבול. חס מלומר זאת, וחס מלחשוב זאת. והם צעקו על כך כי השבתאים כתבו כך. לפי כל המקובלים הנזכרים הצמצום היה לא כפשוטו, כלומר היה ברצונו. מאי משמע? רצונו האין סופי הצטמצם והרי הוא רצון גבולי. לכן הוא מאציל גבול, כלים גבוליים, מדודים. לכן יש האצלה. לכן יש האצלה מדודה, קו המדה. וכאן הנקודה החשובה, חשובה ביותר כשם שהמקובלים הראשונים עד ר' משה קורדובירו הורו במפורש שאין מדברים בעצמות אלא רק באצילות, בספירות, במידות, כך אומרים המקובלים האחרונים מהאר"י ועד רמח"ל והגר"א כי אין מדברים בעצמות והצמצום איננו בעצמות, אלא רק ברצון, באור אין סוף, באצילות, בספירות, במידות. אלו הם דברים פשוטים, חדים כסכין. בעצמות אין השגה. באצילות יש השגה. אל העצמות יש עריגה, כמיהה. מתפללים אל האלוק עצמו ולא למידותיו ולספירותיו; אבל חושבים ומשיגים ולומדים את ספירותיו, תאריו ומידותיו. הארכתי בדברים אלו כי הם יסודות האמונה והקבלה ומהם אין לזוע. אנו ממשיכים הלאה. הבעל שם טוב חידש ומסר דברים לר' יעקב יוסף מפולנאה שכתב מלה במלה בספר תולדות יעקב יוסף. ולא אמר מאומה על הצמצום. תלמידו ר' דב ממזריטש כתב בספרו מגיד דבריו ליעקב על הצמצום. לא פעם ולא פעמיים. אבל דוק בדבריו - הוא מסביר את הצמצום כרב ותלמיד. וכל דבריו על הצמצום (למעט פעם אחת) מיוסדים על הצמצום שלימד הרמב"ן ולא על הצמצום שלימד האר"י. כלומר, רמב"ן מלמד את הצמצום כמו שאמרו חז"ל, צמצם שכינתו בין בדי הארון. צמצם משמעו ריכז. שכינתו איננה פרושה בכל העולם אלא רק במשכן. אבל לא הזכיר הרמב"ן סילק אורו, ולא הזכיר מקום פנוי. רק האר"י חידש זאת. והמגיד כותב שוב ושוב על הצמצום במשמע ריכז. הרב מצמצם את תורתו ומרכז אותה למקום אחד - התלמיד, כפי השגתו. אין צורך לרב בסילוק ובמקום פנוי. תלמידו של המגיד, ר' שניאור זלמן מלאדי, מחדש חידוש עצום. הוא מדבר על הצמצום שדיבר בו האר"י ושואל האם הצמצום הוא כפשוטו או לא? אבל השאלה שונה מאוד מהשאלה ששאלו ר' אברהם היררה, ר' יוסף אירגס ורמח"ל והגר"א. שאלה שונה בתכלית. הרש"ז שואל האם פעולת הצמצום היא כפשוטה או לא? כלומר, האם באמת היה צמצום או אולי הצמצום לא היה באמת ורק נראה למישהו שהוא היה. דוק היטב היטב. המקובלים שהזכרתי קודם שאלו מי הצטמצם? עצמותו ית' או רצונו ית'. הרש"ז שואל מהי הפעולה של הצמצום? פעולה מציאותית לגמרי או אינה אמיתית לגמרי? והרש"ז עונה בבירור הצמצום איננו כפשוטו, כלומר פעולת הצמצום איננה אמיתית לגמרי. לגבי עצמות האלוק אין צמצום, פעולת הצמצום לא היתה כלל. רק לגבי האדם יש צמצום, רק האדם מדמה שיש פעולת צמצום. כי יש הסתר פנים. יש מסכה שמסתירה בפנינו את האמת, והאמת היא שהכל הוא אלוקות גמורה. והאמת הזאת ידועה רק לאלוק, כי פעולת הצמצום איננה באמת, היא כאילו. שהרי אני ה' לא שניתי, וכמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו אחר שנברא, וכל הנבראים נתהוו מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה', וגם עדיין ניצב דבר ה' לעולם ושופע בהם תמיד בכל רגע, ומהווה אותם תמיד מאין ליש, ועל כן מהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש, והאדם צריך להיות בטל באמת במציאות לגמרי לגבי דבר ה' ורוח פיו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית'. דברים אלו שונים לגמרי, לחלוטין, מכל אשר נאמר ונכתב קודם. גם הבעש"ט לא אמר כך. גם המגיד לא אמר כדברים האלה. נשוב אל השאלה היסודית צמצום כפשוטו או לא? ר' אברהם היררה, ר' יוסף אירגס, רמח"ל והגר"א ענו כי הצמצום אינו כפשוטו. רש"ז מלאדי ענה כי הצמצום אינו כפשוטו. האם הסכימו כל המקובלים הללו? האם דעה אחת להם? לא ולא. בשום פנים ואופן לא הסכימו ביניהם. שיתוף השמות לפנינו, והוא מטעה ומתעה. שתי שאלות שונות נשאלו על הצמצום, ועל כן שתי תשובות שונות לחלוטין נענו עליהן. ר' אברהם היררה, ר' יוסף אירגס, רמח"ל והגר"א שאלו מה הצטמצם? היכן היה הצמצום? האם הצמצום היה בעצמותו ית' או ברצונו ית'? וענו כולם הצמצום היה ברצונו ית' ולא בעצמותו ית', ולכן הצמצום אינו כפשוטו. ר' שניאור זלמן מלאדי שאל מהי הפעולה של הצמצום? פעולה מציאותית לגמרי או אינה אמיתית לגמרי? וענה לגבי עצמותו ית' אין צמצום, פעולת הצמצום איננה אמיתית לגמרי, ולכן הצמצום אינו כפשוטו. לא נוכל להבין את ההפרש בין שתי השיטות אלא אם נחזור לדברי המקובלים שהיו לפניהם. המקובלים לימדו על האצילות ועל הספירות אשר בה. מה הן הספירות? הן הכוחות, המידות והתארים של האלוק, המאציל והבורא. על כן, כשטבעו המקובלים את הביטוי 'לית אתר פנוי מיניה' הם התכוונו אל כוחותיו ואל שלטונו והנהגתו של המאציל. מורי החסידות הלכו בדרך חדשה. הם לא דיברו בכוחות ולא בשלטון ובהנהגה, אלא בחיות ובישות ובמציאות. על כן פירשו מחדש את הביטוי 'לית אתר פנוי מיניה', וכתבו כי 'תחלת הכל ראוי לדעת שמלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה... ודבר זה נראה בחוש בכל דבר, כי בכל מקום יש חיות הבורא ב"ה'. כאן ישאל השואל מה ההבדל בין כוח ובין מציאות? האם אין אלו מלים נרדפות ותו לא? ועל כך תבוא התשובה הברורה ההפרש בין כוח ובין מציאות הוא עצום, מן הקצה אל הקצה. כוח משמעו הנהגה, שלטון. כוח אחד מניע כוח אחר, וכך הוא יוצר הדרגה, הייררכיה. מערכת של כוחות כגלגלי אורלוגין שמניעים זה את זה. אין סתירה בין כוח אחד ובין כוח אחר. אדרבא, כוח אחד מניע את רעהו, נותן לו את היכולת לפעול, מכוון אותו לתכלית מסוימת. מציאות משמעה ישות, חיות. מציאות אחת סותרת מציאות שונה, ישות אחת תופסת מקומה של ישות אחרת. על כן צריכה מציאות אחת לפנות מקומה לרעותה כדי שזו תוכל להתקיים. משום כך פינו מורי החסידות את המציאות החומרית ממקומה כדי להודיע כי המציאות איננה חומרית אלא רוחנית ואלוקית. משום כך נפלגה השאלה 'צמצום כפשוטו או לא' לשתי שאלות שונות ולשתי תשובות שונות בתכלית. ר' אברהם היררה, ר' יוסף אירגס, רמח"ל והגר"א, ככל המקובלים, לימדו כי הספירות הן כוחות, ועל כן כשלימדו את הצמצום אמרו הצמצום הוא בכוחו של המאציל ית', ברצונו. לא בעצמותו, ואין הוא כפשוטו, אלא בכוחו. רש"ז מלאדי, ככל מורי החסידות, דיבר בחיות ובישות ובמציאות, ועל כן כשלימד את הצמצום אמר הצמצום הוא במציאות ובחיות, אלא שאני ה' לא שניתי, וחיות הבורא נמצאת גם עתה בכל מקום ולית אתר פנוי מיניה, ואם כן הצמצום אינו כפשוטו, ורק הסתר פנים לפנינו. האם נחלקו הגר"א ורש"ז? לא ולא. האם הסכימו הגר"א ורש"ז? לא ולא. הכיצד? הגר"א ורש"ז מהלכים זה לצד זה, בדרכים מקבילות זו לזו. אין צומת, אין מפגש. שתי רכבות שנוסעות על פסים מקבילים ומהלכות שני מהלכים שלמים - צמצום, סדר אצילות, אדם, עולם, אמונה, עבודת ה'. *עד כאן, דברי הרב אביב"י* *ב.* חב"ד מביטה מן הפרט אל הכלל, הרב זצ"ל כרבינו הרמח"ל והגר"א מן הכלל אל הפרט. *ג.* הרב ראה בחסידות אירוע נקודתי שבא לתקן בעיה ספציפית שקרתה בגלות, והדריך שאינה עיקר היהדות ואסור שתהיה. מדובר כמובן בחסידות החדשה (כגון חב"ד ברסלב וכדומה. לא זו של הקדמונים לפני אלף שנים). היא ענף שבא לתקן בעיה, ואינה עיקר, כפי שיש שטועים בזה. לאחר שתוקנה הבעיה, הענף סיים את תפקידו והופך לזרד, והגזע שהוא היהדות המרכזית, שב להאיר לבדו. כתב הרב זצ"ל בקבציו כך- "החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים העוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים בעצמות היהדות ורוחה הפנימי. אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל. על ידי דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת מהלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה, ומתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה, ואורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב זר, מכל פסיחה על שני סעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אליהו המוזכר בסוף דבריו, הוא רמז למערכה החשובה של רבינו הגר"א בנושא זה, בנוסף לאליהו התשבי עצמו אשר יבוא במהרה בימינו. *ד.* רקע שצריך להכיר- לאחר פלישת העמים מכיוון מזרח, הם הרסו את כל הקהילות במזרח אירופה עד היסוד. מקומות שהיו קיימים אלף שנים ומעלה, כקהילות גדולות עם מבנה מסודר חברתי, תורה עמוקה וגדולה, תלמידי חכמים גדולים ומערכת חינוך ואוריינות מסודרת, עם מסחר ופקידות בממשלות הגויים, הפכו בין רגע לפירורי בתים. אלפי משפחות נטבחו, כפרים שלמים נמחקו, ויהודים בערים גדולות נשחטו. נשים נאנסו, ילדים נלקחו למנזרים להתנצר. הכל בידי הנוצרים. היהודים שנותרו, וצאצאיהם, הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים. ללא אפשרות לקרוא ולכתוב, בלי קהילות, בלי תפקידים, בלי יהודים סביבם. מכאן הגיעה התופעה של עמי ארצות באותה תקופה. חלקם הטביעו את הגעגועים והכאב באלכוהול. עבדו קשה מאד למחייתם, וחיו חיי צער. ברקע הגהנם הזה של אירופה לפני מאות שנים, השם יתברך שלח נשמה גדולה מאד, הבעל שם טוב הקדוש. הוא עבר מכפר לכפר, עודד את היהודים עמי הארצות, עשה סובלמציה מבית מרזח להרמת לחיים, משירי נכרים לניגוני חסידים. מכאן מגיעים כל הסיפורים הנכונים, על כך שתפילה להשם במילים הפשוטות של הכפרי, מגיעה עד כסא הכבוד. שאמירת תהילים היא כגמרא בעיון. שהרבי נוסע ימים ולילות ביער ומוצא בית עם יהודי בודד. הוא בצדקותו, גיבש אותם. הפיח בהם תקווה של קדושה. הדגיש את הרגש, הפרט (המושג 'כלל' לא היה נוכח בחייהם בשל הרס הקהילות), הניגון, הרמת לחיים, הכוונה והרצון, התפילה, התמימות. נתן פשר ליסורים- השם שוכן את דכא ושפל רוח. בנוסף, הבעש"ט תיקן את קליפת ברוך שפינוזה שר"י, בכך שלימד על אלוקות ממעל לטבע. אחריו, המשיכו אותו חסידיו, ופיתחו כבר תורות של תוכן למבנה החדש הזה של פרט ורגש, בעוד עסק התלמוד שהיה עיקר עבודת השם ביהדות, נדחק קצת בחלק מהמקומות. לעיתים, קרו גם סטיות של עבירות על ההלכה בשם ההתרגשות הפרטית. וגם (להבדיל) התפתחה תפיסה קבלית מסויימת אצל אחד מהתלמידים (ורק אצלו), שהיה ת"ח גדול מאד, אשר חרגה ביותר ממסורת הקבלה בישראל. כנגד אלו האחרונים, יצא רבינו הגר"א. לאחר מעשי הגר"א, החסידות התיישרה לגמרי בקו ההלכה, ומצינו שרבי חיים שהוא גדול תלמידי הגר"א, שיתף פעולה עם אדמור"י החסידים. בדורות לאחר מכן, החסידות הצמיחה חלק מגדולי הפוסקים, כאגלי טל, השפת אמת, ועוד. המחלוקת הקבלית סביב השיטה החדשה, בעינה עומדת ואין לטשטש אותה כלל. אך הפכה למחלוקת פנים קבלית ולא למאבק גלוי. כעת, שבנו לארצנו. העם חי, בריא, שב לאלהיו כציבור. אנו מבקשים את פני ד' ככלל, ובעסק התורה והתפילה העיקריים, והצורך בדגש שהדגישה החסידות, יורד קצת. כמובן יש מקום חשוב מאד לפרט, ולרגש. אולם אינם עיקר, אלא הכלל עיקר, וצלם אלהים שבאדם שהוא השכל, עיקר. הפרט והרגש, הם תוצאות. חשובות. בימינו נאה לנו תורת תלמידי הגר"א עם שיחת חסידי הבעש"ט. אם כי יש לזכור, שהגר"א מייצג את מרכז העץ, והוא זהה בכך לעדות המזרח ולמערב אשכנז.