מה מטרת ומובנה של הדלקת נר נשמה?
שאלה
שלום לרב שבוע טוב ומבורך מה מטרת הדלקת נר נשמה?
ט"ו חשוון תשפ"ה - 16.11.2024תשובה
במשלי נאמר 'נר ד' נשמת אדם'. הנר בנוי מחומר עב (שמן) ומחומר דק (אש), אשר יונקים חיות מחומר דק מן הדק (חמצן). את החיבור בין כל מרכיבי המציאות, מחולל האדם שמדליק את הנר. האדם הוא הרוח המגלה את רצונה בחומר. כך גם הנפטר- עשוי מחומר עב (רקמות), חומר דק (דם), ויונק חומר דק מן הדק (חמצן). את החיבור בין כל חלקי האדם, מחוללת נשמת החיים השורה באדם. כשאנו מדליקים נר, אנו מביעים את נשמת הנפטר בעולם הזה באופן סימבולי, וגם באופן אמיתי. הגמרא אומרת 'הזהיר בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים'. רבינו הגר"א פרש זאת לא רק על חנוכה ושבת, אלא בכלל, שטוב להדליק נרות. ואכן היה מרבה מאד בנרות בביתו. זלדה המשוררת היתה מדליקה נרות רבים רבים, לזכרם של גלמודים וגלמודות נשכחים, אשר לא היה להם ממשיך. היא כתבה שיר (האהוב עלי מאד) על נרות השבת שלה המאירות את ימות החול הנבוכים- לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת – זוֹהִי שַבָת. לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת לְיָם נָהְדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין שֶל אֵש הַשְקִיעָה. בְהַדְלִיקִי הַנֵרוֹת יֵהָפֵךְ חֶדְרִי לִנְהַר דִי-נוּר בְאַשְדוֹת בָרֶקֶת שוֹקֵע לִבִי בְבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִיש מִיָד הַחֶנְוָנִי שֶבָאתִי מִכוֹכָב אַחֵר, וּבְתִימָהוֹן יִסְקוֹר מַרְאִי, לוֹ זָר, פְלֵטַת הַתְהוֹם- וּבְאִישוֹנָיו הַקָרִים כְמוֹ בִרְאִי שָחוֹר, אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקוּמָט, חִיוּכִי הַנָבוֹךְ וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָה, גְבֶרֶת עֲגוּלָה בוֹרֶרֶת לְאִיטָה פֵרוֹת זָהָב, יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק. אָקִיץ מֵהֲזָיָה בְחוּל שִנוּי בִצְלִיל הָאֲוִיר בְקֶצֶב הַקוֹלוֹת כִי הגוּצָה גִילְתָה שֶכַסְפָה אָבַד לָה… וַי לִי! הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שוֹפֵך דוֹמֶן שֶל חֲשָד עַל מַרְאִי הַמְרוּשָל, הֶעָזוּב. מִמַבָטוֹ נוֹבֵל כְפֶרַח –עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל חֲלוֹמוֹתַיי מֵתִים. אוֹי לִי כִי לְבַדִי אֲנִי בַעֲביִ יַעַר, בַחוֹשֶך, אַרְיֵה שוֹאֵג עוֹנֶה לְבִכְיִי, וְעֵצִים אִלְמִים מִסָבִיב שָתוּ עָלַי…. הַדֶלֶת פְתוּחָה, אַך לָצֵאת לֹא אוּכַל מִמַלְכוֹדֶת הַחֲנוּת. עַתָה אֶרְאֶה בִבְהִירוּת אַכְזָרִית מַה מְעַט יוֹדֵע אָדָם עַל חֲבֵירוֹ- אֲפִילוּ בְנֵי בֵיתְך, אֲפִילוּ יַקִירֶיךָ עֲלוּלִים בְרֶגַע שֶל לִקוּי מְאוֹרוֹת לִרְאוֹת בְךָ כָל מוּם רָע. אֲנִי טוֹבַעַת בָאוֹפֶל… לְפֶתַע בְלֵב לִיבוֹ שֶל עִוָרוֹן שָמַעְתִי קוֹל לֹא תָמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי. לּא תָמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְבֶרֶת הַגוּצָה , לֹא תָמוּת הָאֱמֶת בְמוֹתֵך. נִשְמָתִי הֵקִיצָה וּבְרַעַד הִיא חָשָה שֶמֶלֶךְ הַכָבוֹד נִמְצָא עִמָה בַחֲנוּת הָעֲכוּרָה תָמִיד אָמַרְתִי קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִים קוֹל אֲדֹנָי בְרֹן-כֹכְבֵי בֹקֶר, קוֹל אֲדֹנָי בַסוּפָה. וְהִנֵה בְלֵב הַמְהוּמָה אֲסָפַניִ רִבוֹן הָרוּחוֹת , עַל גַלֵי הַשִנְאָה כְעַל אֶבֶן מְפוּלֶמֶת יָצָאתִי לְפָנָיו בְמָחוֹל , קוֹלִי נָשָאתִי בְשִירָה לָאֱמֶת שֶשֶמֶש וְיָרֵח וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָה. כִמְעַט שֶנָשַקְתִי לַחֶנְוָנִי- כִי מֵאֲחוֹרֵי גַבוֹ הַדוֹאֵג נִגְלָה לִי נוֹפוֹ שֶל הַחוֹפֶש הַזוֹרֵחַ, הַחוֹפֶש שֶל אַרְצוֹת הַשַבָת הַדוֹלֵק בְשִירֵיהֶם שֶל בְנֵי הֵיכָלָא. לֹא סָר חִינִי בְעֵינֵי הַפַרְפַר אֲשֶר בְגַן עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת הַהוֹמוֹת עַל הַיָם לֹא שַחוֹתִי מִפְנֵי הַמַבָט הָרוֹאֶה בִלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְבוּסוֹת וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִי הַמְשוֹטֶטֶת בִמְלוֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵע שֶנִשְמָתִי הִיא קֶרֶן שֶל שֶמֶש לֹא תִתָפֵס בַכַף.