מדוע האדם זקוק לכבוד וכיצד לצמצם דרישת כבוד?
שאלה
שלום הרב לפעמים כשחברים שלי מצליחים ואני לא אני מרגיש כעוס. הגעתי למסקנה שזה נובע מחיפוש שלי אחר כבוד, שצריך לטפל בו. השאלה שלי היא, למה בכלל לאדם יש צורך לכבוד? ועוד, אם זה כן נצרך, באיזה מינון? ואיך אפשר לדרוש פחות כבוד?
י"ד שבט תשפ"ה - 12.2.2025תשובה
בכל מידה יש קליפת טומאה, וגרעין קודש. יש להשליך הקליפה ולהצמיח הגרעין. אם תשליך הגרעין עם הקליפה יחד, תצמח שוב קליפה. ואם תאמץ את הקליפה יחד עם הגרעין, הגרעין יקמול ותישאר קליפה. רק בעידוד הגרעין והשלכת הקליפה, תעלה את עולמך. במידת הכבוד, הקליפה היא חוסר בטחון עצמי, המביא לחיפוש אישור חיצוני שאתה קיים ובעל ערך, בדמות הכרת החברה את מעלותיך. והגרעין הוא כבוד ד', דהיינו הכרתך את צלם האלהים שבך. כדברי הרב זצ"ל- "כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו. ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית, ודבריו ביחושו להכרת עצמו לאחרים יהיו תמיד במשקל הראוי". על כן, ככל שתפתח את הגרעין, דהיינו תתבונן במעלת נשמתך האלהית מצד עצמה, כך לא תצטרך כבוד חיצוני, ותברח מן הכבוד, ובריחה זו גופא היא שתחזק עוד יותר את בטחונך בטוב נשמתך וערכה. כמאמר הרב זצ"ל בהמשך- "הבריחה מן הכבוד, כל מה שהיא מתעמקת בנפש הרי היא מישבת את הדעת, ומישרת את השכל, ומוציאה מן הכח אל הפועל את הסגולות הטובות היותר נסתרות שבמחבואי החיים, והכחות הרוחנים הולכים ופורחים, מתענפים ומשתרגים ומכים שרשים עמוקים במעמקי הרוח, והאדם הולך ומתעלה והוה לברכה לעצמו ולעולם". כשתגיע לכך, תוכל להתלבש במידה הגדולה מכולן, שהיא הענווה. יסודה של הענווה הוא הכרת עצמך, גם בחסרונות הקיימים בך מעצם היותך נברא, וגם בשל החטא והיצר. ומתוך כך, מבט של עין טובה על כל בריה, הכרת ערכה מצד עצמה, והשלמתה את מה שאין בך. כמבואר באגרת הרמב"ן. כל זה מצריך התעמלות שכלית וריכוז, דהיינו ישוב הדעת, המגיע מריחוק מהמדיה המערבית והתמקדות בעמל התורה וספרי המוסר של גדולי הדורות, ובעיקר דברי הרב זצ"ל בכתביו. בכל לילה טרם השינה, תקרא אגרת הרמב"ן, עד שתזכור אותה על פה. שים לב שלא לטעות ולהחליף בין הגרעין לקליפה, ובטעות לכבות את הכרת ערך נשמתך, בשם הענווה כביכול. כפי שכתב הרב- "אין שום חשש גאוה בהרגשת הטהרה הפנימית בעומק הדעת וגילוי הנשמה". ועוד כתב הרב- "אדם יכול למצא בעצמו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד, ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות. אמנם גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבא ימלא גם על-ידן ענות-רוח עד אין קץ, שהרי הם הם המעירים אותו לתבע מעצמו את פתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם. בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים. ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור. לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ד' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש- קדשים, ודבריו הם חוצבים להבות אש, והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו אז ענוה פסולה, וגאוה זו היא ממולאת בענוה, הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת-נצח לכל". תתפלל על כך, וצא לדרך.