האם קושי בלימוד תורה נובע רק מחוסר רצון פנימי?
שאלה
שלום הרב, שמעתי מפי בחור משיעור גבוהה את הדברים הבאים- יהודי מעצם היותו יהודי מסוגל לשבת כל היום בבית המדרש וללמוד, אם ירצה מספיק. ומי שעוזב את בית המדרש, אם זה לצבא או לכל מקום אחר, זה צריך להיות מתוך ידיעה שהוא יכול להמשיך להיות בבית המדרש, אבל את ברכתו הוא יביא מחוץ לבית המדרש, ולכן הוא עוזב את הישיבה. מה דעת הרב לטענה זו? האם באמת זו המציאות ומי שלא מצליח בלימודו זה מצד חוסר רצון? האם זה שאדם לא מצליח להושיב את עצמו בבית המדרש או שהוא סובל בזמן הלימוד, אין בזה צד שאלוקים מדבר עם האדם דרך רצונותיו?
ט"ז תמוז תשפ"ד - 22.7.2024תשובה
כתב רבינו הגר"א בשנות אליהו מסכת פאה- "תלמוד תורה. נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה. דכתיב "והגית בו יומם ולילה" ואם כן אין לה שיעור למעלה. ולמטה נמי, דפעמים בתיבה אחת פוטר. והא דאיתא בגמרא- קרא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים "והגית בו יומם ולילה" לא בא לאפוקי שאינו יוצא בתיבה אחת, אלא קריאת שמע הוא חיוב על כל אחד לקרות שחרית וערבית ועל זה אמרו דאם קרא כו' אז אפילו תיבה אחת אין צריך ללמוד ויוצא בקריאת שמע והא דכתיב "והגית" כו' כיון שיוצא בתיבה אחת, היינו דאילו לא הוי כתיב והגית הוא אמינא שאינו צריך אלא תיבה אחת ולא יותר אף שיש לו פנאי ללמוד, לכך נאמר "והגית" וגו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא גם כן מצוה אז הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת כו' רק כשאי אפשר לקיים על ידי אחר אזי רשאי לבטל וזה שונה התנא הא דתלמוד תורה אין לה שיעור למטה להורות כנ"ל או כשצריך לאכול שהוא גם כן מצווה ולולא זאת לא היה לנו פנאי לעשות אזה מצוה או לאכול דכתיב "והגית בו יומם ולילה". לכך משמיענו דלפעמים אף בתיבה אחת יוצא". אכן כל אחד יכול אם ירצה, ואין מי שאינו יכול. אלא אם יש לו בעיה נוירולוגית. אלא שיש בזה דרגות קושי, יש שקל להם יותר ויש שקשה יותר. ובכל אופן, חייב כל אדם לעסוק בתורה כל העת, זולת מתי שעוסק במצוה, או פרנסה לקיום משפחתו, או אכילה ושתיה. גיוס לצבא ישראל הוא מצוה.