כיצד להימנע מאדישות ולמצוא מקום להשתדלות ותפילה?
שאלה
שלום הרב, איך לא נופלים לאדישות מהמצב ? לפעמים אני מרגישה שה' יעשה הטוב בעיניו וה' עושה הטוב כבר עכשיו אז מה המקום של ההשתדלות והתפילה? כבר התעייפנו. הלב כבר לא יכול להכיל את כל הכאב והצער הזה.
כ"ח אב תשפ"ד - 1.9.2024תשובה
כשהרב שטינזלץ התלבט על כתיבת איזה פירוש לוותר מבין שני מפעלי כתיבת פירושים שעמל עליהם, משום שהרגיש עומס, הוא פנה לרבי מלובביץ' ושאל אותו. הרבי אמר לו, שעליו להוסיף ולכתוב יחד עם שניהם, עוד פירוש שלישי, ואז ירגיש טוב יותר. אדם לעמל יולד. לא הגענו לעולם הזה עבור שום דבר, זולת עבודת ד'. כשמקבלים זאת בלב שלם ובשמחה, מתמלאים בכוחות. עבודת ד' הלאומית שלנו היא שינוי העולם מיסודו, להביאו לרמות מוסריות אדירות אשר טרם ניראו בו מאז ימי אדם וחוה. על ידי הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, אשר מוציא אל הפועל את האידיאלים האלוקיים במלא שלימותם, וכפעימת הלב באברים, מזרים בצורה סגולית וגם גלויה, אור תרבות מוסרית אלוקית בעמים כולם. אפשרי לעשות זאת רק על ידי בני ישראל, בארץ ישראל, בהשראת שכינה בהם, במלכות ונבואה, מקדש וסנהדרין. קמנו לתחיה אחרי גלות ארוכה אשר כיפרה על חטאינו. כעת הנפש הלאומית שלנו מסוגלת לקומם את הגוף הלאומי, מבלי שנתפרק מבחינת בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. אלא שתהליך היקיצה אורך זמן, ויש להאמין בחי העולמים, באמונת עיתנו, בכך ששב השם שבות עמו, ביסודיות, כמי השילוח ההולכים לאט, סובבים את הקןדש ומזרימים חיים וקודש מוסרי עד למקום הנמוך בעולם, ים סדום. החילוניות היא אפיזודה חולפת, אשר נוצרה במאתיים השנים האחרונות, בשל תחיית הקודש, כריאקציה לכך שלא מספיק בעלי תורה הובילו את תחיית התרבות, ואת הציונות, ונוצר דחף חיים גדול המגיע מתחיית הנשמה, להקים גוף לאומי בארץ ישראל, ולחפש תרבות ישראלית שיש בה טל חיים עצמי ולא רק פרשנות. הרב קוק זצ"ל שהוא גדול המקובלים של הדורות האחרונים, המכיר את נמשל הקבלה, הבין היטב מה מתרחש, והטיל נשמה בגוף הלאומי, בדמות שיתוף הפעולה העמוק שלו עם התנועה הציונית, לא כפתרון לבעיית בטחון היהודים, אלא כשלב משמעותי של תחיית ישראל ושיבתם לארצם ואלהיהם. הוא חשף כיצד מה שמבקשת הציונות בעומק רוחה, הוא את התורה כולה (נגלה ונסתר), ובמיוחד את סודותיה הלאומיים של תיקון העולמות כולם במוסר אדיר שטרם נראה בעמי אירופה ובשום מקום אחר מאז נוצר אדם. אנו בשלב שבו המדינה קמה, הגוף הלאומי קיים וחי ויציב גשמית. כעת הציונות החילונית סיימה את תפקידה, היא מרגישה חלולה מכל משא רוחני, אין כח פנימי הדוחף אותה קדימה. על כן יש חיפוש שם, וחזרה בתשובה גדולה, לצד אחרים המרגישים יאוש וחוסר מעוף. אין לה מה להציע, משום שהגוף קם, ותפקידה תם. זהו פשר ההפגנות, והמאבקים הפושטים צורה ולובשים צורה, וזעקה אחת להם- אינם מבינים במה שונה ירושלים מברלין וניו יורק. מדינת כל אזרחיה. המאבק עם האוייב הערבי, הוא צדדי. עם כל הכאב הגדול של מחירי המלחמות, הערבים מצד עצמם הם קליפה בעלמא, ללא משמעות. הם נועדו רק לזרז את הבירור התוכי באומה הישראלית, מי היא. על ידי לחץ על נקודות הזהות שלנו- יהודה ושומרון, ושאלת הלמה. למה לגור כאן ולא להגר, אם כה מסוכן כאן. תפקידך כאמא, הוא אדיר מימדים. את בונה את הדור הבא אשר יפיח את הנשמה בגוף הלאומי. עייפות? עוז וגבורה! עצבות? אורה ותעצומות! ההשתדלות שלך כאמא, היא עצמה יוצרת את גאולתם של ישראל. בך הכל תלוי, בך ממש, בשגרת יומך, בבהירות ראייתך את מה שעוברת האומה באופן פנימי, ורק מתוך כך לפעול ברמה הפרטית. המתים, יזכו לקום בעולם הבא, עולם התחיה, המואר והמתוקן, אשר אנו והם מביאים אותו, במסירות נפש בקרב או מסירות יום יומית בחייך כאמא. המיואשים מקרב עמנו, תאהבי אותם. תתפללי עליהם. תלמדי ממה שכן ישר וטוב במעשיהם, ויש. את צעקות הביקורת עליהם, לגנוז. אי אפשר לשנות כמעט אנשים מעל גיל עשרים ושלוש. השקיעי בנוער, שלך, ושל סביבתך. שם התיקון הגדול, והאור הגדול. תפילתך מזרזת את הקצב, מעלה עולמות. ככל שדבר חיוני יותר, הוא מורגש פחות. כאברי האדם- רגל מורגשת, מח אינו מורגש. תפילה חיונית כל כך, עד שאינה מורגשת, לעומת ההרגשות שיש בעשיית מעשים. אך העיקר, תלוי בתפילה. חיזקי ואימצי, אשרייך שזכית