איך להמליך ולפאר את ה' בראש השנה בזמן מלחמה ומוות?
שאלה
שלום הרב, איך אפשר להתחיל את ראש השנה שכל מטרתו להמליך לפאר ולשבח את הקב"ה כשבחוץ יש מלחמה וחיילים נהרגים בלבנון ובעזה? מאוד קשה לי עם כל העניין ובסופו של דבר ה' הוא שהחליט מי יחיה ומי ימות השנה, ומי יחיה וימות שנה הבאה. איך אפשר לפאר אותו כשהוא "אחראי" על המוות שלהם?
כ"ט אלול תשפ"ד - 2.10.2024תשובה
טוב ששאלת את מה שמכאיב לך. ביהדות מותר וחשוב לשאול על כל דבר המציק לך. לשאלתך- הקב"ה איתנו, ודבר לא השתנה בהשקפה היציבה שלנו על שיבת ציון. יש להרחיב את הפריזמה, ולהביט על מציאות ההווה בהקשר הרחב של התהליך בו אנו נמצאים. כאשר אנו קמים לתחיה לאחר אלפי שנים, ושבים לארצנו, אנו נדרשים למלחמה באוייב. זהו חלק מהבחירה החופשית שלנו לשוב לאלהינו, ששכינתו בארץ ישראל, ולא להסתפק באוגנדה. המלחמה דורשת אומץ, אמונה, כובד ראש ורצינות. אנו נלחמים על הייעוד האלהי של האומה, שהוא הקמת ממלכת ישראל, גוי קדוש, המוציא אל הפועל את כל האידיאלים התורניים המוסריים, אשר יגרמו לתיקון העולם כולו, ולעילוי מוסרי ורוחני שאין כמותו. כנגד האמת, היושר, האלוקיות, עומדת הקליפה. תפקיד הקליפה הוא לגרום לנו לעשות את מעשינו בצורה מכוונת, זכה וישרה, מתוך מסירות גמורה לאידיאל. לקליפה יש שלוש גוונים עיקריים- נצרות, אסלאם, אתאיזם ניהליסטי. הנצרות פועלת במסיון דתי, האסלאם פועל כנגד ירושת הארץ, והאתאיזם הניהליסטי פועל במדיה שבתרבות המערבית להפיל בנו חללים רוחניים. כלל ישראל, קדושי עליון, בני אל חי, מנצחים בכל החזיתות הללו. אלא שנצחון אמיתי ויסודי, דורש מאמץ, עקביות, מסירות, ואי כניעה לנפילות מקומיות. אנו מנצחים. מדינתנו חזקה ביותר צבאית, פורחת כלכלית, העם ברובו הגדול שב אל ד', אל אהבת הארץ, אהבת התורה, ואהבת העם. מה שקרה בדרום, עם כל הכאב והנוראיות שבו, הוא אירוע זמני. לאחר שנקבור מתינו, ונשיב חטופינו, וניקום אוייבינו, אנו נשוב להמשיך בדרך הקבועה והקוהרנטית- עבודת ד' בארץ ישראל, להמשיך את המפעל הציוני של שיבת ישראל לארצם ולאלהיהם. השם שמח בנו, שהרי רובנו עושים את דברו, ברוב התחומים. אלא שעדיין יש במה להשתפר, וראש לכולם הוא השיפור בתורת הלחימה שלנו, שתהיה על פי התורה ולא על פי אמות מידה מערביות. לו היינו מקיימים את דבר ד' לרשת את ארצנו, ולתת שלוש אפשרויות כמעשה יהושע לאוייבי הארץ- להשאר בתור אורחים שאינם שווי זכויות, להגר, או להלחם בנו ואז נשמידם עד תום. לו היינו עושים כך, המלחמה היתה עד רידתה, והאוייב היה ממוגר. המהר"ל והנצי"ב פסקו שאין להתחשב בחפים מפשע בעת הקרבות, אלא להכות באוייב כולו כדי שיכנע לגמרי. כשנשוב בתשובה בתורת הלחימה, וביראת השם כולה, ודאי המציאות תאיר לנו עוד יותר את פניה.