מדוע לשלב תורה עם חיי מעשה אם לימוד גדול ממעשה?
שאלה
שלום הרב, מדוע הדרך של לשלב את התורה בחיי המעשה, כולל גיוס לצבא והשתלבות בחברה (כדוגמת דרכם של מי שמכונים דתיים לאומים) נכונה יותר מאשר לשבת וללמוד כל היום, בהתחשב בעובדה שלימוד גדול יותר ממעשה? ובאותו הקשר מדוע באמת לימוד גדול ממעשה?
ד' כסלו תשפ"ה - 5.12.2024תשובה
א. אינני סבור שיש דרך אחת עדיפה. כל אדם, והיכולות שהשי"ת נתן לו, לקיים את דבר ד' במלא כוחו. "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". ב. "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". מהר"ל בנתיב התורה- "ופירוש זה, כי סבר ר׳ טרפון מעשה גדול, בגלל שהיה סובר כי המעשה היא השלמת האדם שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם שהאדם שלם וזה הוא יותר גדול כמו שהתבאר לפני זה. דמיון זה, כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם כי היין משמח אלהים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדריגה ולא יושלם האדם על ידו, וכך המעשה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם ולפיכך סבר המעשה גדול. נענו כולם תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, רוצה לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדריגת התורה היא הכל, ולפיכך תלמוד תורה גדול. ורבי יוסי הביא ראיה שהתלמוד גדול מצד הקדימה, שהרי תלמוד תורה קודם לכל המצות, וכיון שהתורה נתנה בזמן קודם שאר מצות מורה זה כי התורה עליונה. והוא על דרך שאמר הכתוב (במדבר יג) וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שכאשר יש לאחד מעלה על האחד אמר הכתוב שהוא קודם בזמן לפני השני ובארנו זה במקום אחר, וכמו שאמרו אלפים שנה התורה נבראת קודם שנברא העולם ומורה קדימה זאת מעלת התורה על המצוה... והדברים האלה אשר אמרו כאן לא יסתור מה שאמרו (משנה אבות ג) כל אדם שמעשיו מרובים מחכמתו וכו'. וכן מה שאמר ולא המדרש עיקר, דמשמע שהמצות עיקר שדבר זה אינו קושיא כלל, כי דבר זה נאמר מצד אחר כמו שבארנו, כי המצוה שאי אפשר שתהיה נעשה על ידי אחרים המצוה היא חיוב על האדם לכך בוודאי קודמת, ועל זה אמרו לא המדרש עיקר אלא המעשה, עיקר המצוה היא שלימות האדם ואם יעבור המצוה יהיה האדם חסר, ובזה שייך המעשה עיקר והמדרש הוא תוספת מעלה, אבל אם יש מצוה שאפשר שתהיה נעשה על ידי אחר כמו הכנסת כלה והלוית המת שאחרים יעשו בודאי התלמוד קודם כמו שבארנו".